שאטונף דו פאפ הוא אזור יין צרפתי היסטורי שנמצא בדרום עמק הרון בין הערים אביניון ואוראנז׳. שם האזור, בתרגום חופשי: ״טירתו החדשה של האפיפיור״, מתייחס לשבר הגדול ביותר בכנסייה הקתולית, עם הרילוקיישן שעשו האפיפיורים בני המאה ה14- לאביניון, בו נבנה ארמון הקיץ של האפיפיור יוחנן ה22- )1316-1334(. בניגוד לקודמיו, אפיפיור זה לא שתה רק את המיטב של יינות בורגון, אלא תרם רבות לפיתוחו של עמק הרון וקידם את יינותיו, שכונו ״וין דו פאפ״ )יינות האפיפיור(. המפתחות לשמיים, סמל האפיפיורים, מוטבע עד היום בחזית הבקבוקים. אצילים איטלקים רבים היגרו לאזור אביניון בעקבות האפיפיורים, וביניהם משפחת הקרדינלים ברבריני מרומא, משפחת אצולה מהמאה ה12- שאחד מבניה - מאפאו ברבריני, אף נבחר להיות האפיפיור אורבן ה.8- משפחת לאנסון, בעליהם של היקב דומיין דה לה סוליטוד, שעוטרו לאחר קרב ווטרלו במדליית נפוליאון, הם צאצאים ישירים של משפחת ברבריני. עם ייחוס כזה והסטוריית יין שהחלה עוד לפני המאה ה,17- אתם ודאי מתארים לעצמכם שלוקחים פה את העניינים ברצינות גמורה. תעיד על כך החלקה נושאת השם )לייה-די( ׳לה סוליטוד׳ שמשפחת לאנסון מעבדת מזה 400 שנים, ואלמנטים היסטוריים משפחתיים רבים שמופיעים כולם על תווית היין. הכפר שאטונף דו פאפ והכרמים שנושאים את שמו נמצאים ממזרח לנהר הרון של ימינו, על הנתיב הרחב העתיק שלו, שהותיר אחריו סחף חולי וחלוקים עגולים וגדולים המכונים ״גאלה״. החלוקים, שמצמצמים את אידוי המים מן הקרקע, הם מאפיין טרואר חשוב באזור ים תיכוני וחם זה, שההשקיה בו על פי רוב אסורה למרות שהוא נחשב ליבש ביותר בכל עמק הרון. בנוסף, הם מקרינים את השמש לתוך עלוות הגפן ותורמים להבשלה המלאה של הענבים. שאטונף דו-פאפ הוא למעשה האפלסיון )AOC )הראשון בצרפת. תהליך הגדרת הזהות שלו התחיל במקרה, כמו הרבה תהליכים חשובים אחרים. ב,1920- לאחר הונאת יין גדולה, הברון פייר לה רואה משאטו פורטיה הגה מערכת כללים שמטרתה להבטיח הגנה על יינני שאטונף באמצעות שמירה על איכות היין ועל העושר הארומטי שלו. הוגדרו 13 הזנים )היום: 18( שניתן לגדל ולערבב, הוטלו מגבלות על עומס היבול, ונקבעה רמת אלכוהול מינימלית של .12.5% כמו כן, נאסר לטעת כרם על קרקע שאינה צחיחה דיה לגידול לבנדר ותימין )!(. שלא כבאזורי יין אחרים, הענבים המותרים אינם מחולקים לזנים עיקריים ולזנים משניים, ואפשר להפיק יין זני מכל אחד מהזנים המורשים או לערבב אותם בכל דרך, כולל לבן/אדום. במציאות, היינות האדומים הם כמעט תמיד ממסכים )בלנדים( בהם שולט ביד רמה זן הגרנאש נואר. זן דק קליפה ועסיסי זה מיטיב להתמודד גם עם החום השורר באזור וגם עם רוח המיסטראל הקרה שנושבת ימים רבים מדי שנה. אל הגרנאש מתלווים בדרך כלל הזנים האדומים ֹ סירה ומורבדר, וכמויות קטנות של סֶ נְ סו ּ , קּונו ּ אָ ז, מּוסְ קָ ארְ דֶ ן, וָאקָ ארֶ ז, ּפִ יקְ פ ּו ּ ל נו ּ אָ ר וטֶ רֶ ה נואָ ר. העשייה הייננית קלאסית מאד, אולם כדרך להתמודד עם ההתחממות הגלובלית, שמביאה לעיתים ליינות של 15% ואף 16% אלכוהול, עולה השימוש בטכניקה המקלילה של התססת אשכולות שלמים. היינות הלבנים, המהווים כ10%- מהייצור, עשויים מהזנים גרנאש בלאן, רוסאן, קלרט, בורבולנק וכן זנים מקומיים נוספים. גם היינות הלבנים מבושמים מאד, וניחנים בגוף משמעותי ובאחוזי אלכוהול גבוהים. למאפיין אחרון זה ניתן אולי לייחס חוק מ1950- שמתייחס לעב״מים. החוק, שמצוי בתוקף עד עצם היום הזה, אוסר על צלחות מעופפות לנחות, להמריא או לטוס מעל הכרמים. ב1980- נטלו האחים מישל וז׳אן לאנסון את הובלת הדומיין והתמקדו בשיפור עבודת הכורמות ב400- הדונם של המשפחה, ש86%- מהם נטועים בזנים אדומים. ב1999- הם היו מרוצים מספיק כדי להציג 4 קווה ייחודיים: ברבריני אדום, ברבריני לבן, רזרב סקרט ו-קורנליה קונסטאנזה. בשנים האחרונות עבר השרביט לפלוראן לאנסון, בנו של מישל. הוא שומר על המסורות החשובות של שאטונף דה פאפ תוך שהוא מבצע שיפורים קטנים ועקביים בעבודת הייננות, ומטפח בקנאות את הכרמים.